עשרים שאלות הליבה חולקו לארבעה נושאים, כדי לאפשר קריאה של התמונה הכוללת בכל תחום: הרגשת הבטחון שלהם, מידת שביעות הרצון שלהם מהשירותים המקומיים שהם מקבלים (שירותים מוניציפליים ואחרים), מידת שביעות הרצון שלהם ממגוון שירותי הרווחה המוצעים להם, ומידת שביעות הרצון ממצב שירותי התעסוקה והתמיכה בעסקים, כאשר כל אחד מהתחומים האלה מבוטא מזוויות שונות.
ציון כל נושא מחושב כממוצע ציוני השאלות שנענו, בסולם של 1 עד 5. הנתונים בגרף בהמשך כוללים את כל 845 תושבי הנגב (אינם כוללים את אשקלון).
התעסוקה מקבלת את הציון הנמוך מבין ארבעת הנושאים, והרחוק ביותר מאמצע הסולם. שלושת הנושאים האחרים נעים סביב אמצע הסולם.
שתי השאלות שלהלן הוצגו לכל המשיבים בנוסח זהה, והן מרכיבות יחד את נושא הרגשת הביטחון.
תחושת ביטחון 2 אספקטים
הגרף מתייחס לארבעת האזורים אליהם התייחסו החלטות הממשלה. הנתונים על רמת הנגב ועל אשקלון מובאים בנספח.
ההבדל בין האזורים מובהק סטטיסטית (p < 0.001)
מבין ארבעת התחומים שנמדדו, תחושת הביטחון מקבלת את ההערכה הגבוהה ביותר, אך גם היא נותרת ברמה בינונית בלבד. השאלות בתחום זה בחנו את תחושת הביטחון האישי ואת נוכחות השיטור והאבטחה, ולא את מכלול מדיניות הביטחון. ראוי במיוחד לציין את הפער בין הרגשת הביטחון בחבל תקומה והעוטף ובין זו ביישובים הסמוכים לו, שם כנראה המרחק מהגבול מצמצם את החשש הביטחוני. בנגב המזרחי ובמטרופולין באר שבע הרגשת הביטחון נמוכה אף היא, אך היא נובעת ממקור אחר: לא מהאיום שבגבול אלא מהביטחון האישי בשגרה ומנוכחות השיטור, שמקבלת שם את הציון הנמוך בסקר.
ההבדלים בין האזורים הם מובהקים, עם רמת בטחון גבוהה יחסית ביישובים הסמוכים לחבל תקומה ובאילת, וכן ברמת נגב (3.27, ראה נספח), ורמה נמוכה בעוטף ובמטרופולין באר שבע, וכן ביישובים הבדואים (3.06, ראה נספח). פערים אלה מסתירים הבדלים בשני המרכיבים של הבטחון, הבטחון האישי הנובע מחשש לפגיעות במלחמה, והבטחון המקומי הקשור לפשיעה בתוך האזור.
יש לשים לב שרמת הרגשת הביטחון האישי (הקשורה לסיכוני המלחמה) היא בינונית בלבד בכל האזורים, כשלוש שנים לאחר 7 באוקטובר. האוכלוסיה באף אזור אינה מביעה רמה גבוהה של ביטחון, וכרבע המשיבים בכל הנגב מדווחים על הרגשת ביטחון אישי נמוכה. שני האזורים עם הרגשת הבטחון הנמוכה ביותר הם אזור התקומה והעוטף ואזור באר שבע והנגב המזרחי, הראשון בעיקר מתייחס לבעית הבטחון האישי הנובעת כנראה מהקרבה לגבול, השני מתייחס בעיקר לבעית נוכחות בלתי מספקת של שיטור ואבטחה, ככל הנראה בהתייחס למתח האבטחתי בתוך האזור.
תחושת הביטחון נבדלת באופן מובהק בין קבוצות אוכלוסייה. הנשים מרגישות פחות בטוחות מהגברים, 3.06 לעומת 3.33. האוכלוסייה החילונית מרגישה הכי פחות בטוחה, 2.87, והתחושה עולה עם רמת הדתיות עד 4.23 בקרב חרדים.
לעומת זאת, ובניגוד לציפייה, לא נמצא הבדל מובהק בתחושת הביטחון בין מי שנפגע או פונה במלחמה לבין מי שלא, וגם לא בין רמות הכנסה או מעמד תעסוקתי. בחיתוך הגיל נמצא הבדל מובהק אך ללא מגמה עקבית: הקבוצה שמרגישה הפחות בטוחה היא דווקא בני 50 עד 64, ולא הצעירים או המבוגרים שמעל גיל 65. תחושת הביטחון נקבעת לפי מקום המגורים ולפי השתייכות חברתית, ולא לפי החוויה האישית במלחמה.
שלוש השאלות שלהלן הוצגו לכל המשיבים בנוסח זהה, והן עוסקות בשירות היומיומי ביישוב: המענה לדיור, התחבורה הציבורית והשירותים העירוניים השוטפים. יש להדגיש את ההבחנה בין השירותים המוניציפליים המוענקים על ידי הרשויות המקומיות, ובין השירותים האחרים הנמצאים בעיקר בשליטת הממשלה: הדיור והתחבורה.
שירותים מקומיים 3 אספקטים
ההבדל בין האזורים מובהק סטטיסטית (p = 0.009)
המדרג בין האזורים הפוך לזה של הרגשת הביטחון, והוא מסודר גיאוגרפית: ככל שמתרחקים מגבול הרצועה השירותים המוניציפליים נתפסים טוב יותר, מחבל תקומה בתחתית ועד אילת בראש.
הפער בין שלושת האספקטים גדול. השירותים המוניציפליים השוטפים מקבלים את ההערכה הגבוהה ביותר, וקרוב לשני שלישים מהמשיבים שבעי רצון מהם. הפער בולט בכל אחד מהאזורים, כולל ברמת הנגב, להוציא את היישובים הבדואים (ראה נספחים). המענה לדיור נמוך מזה במידה ניכרת, והתחבורה הציבורית נמצאת בתחתית וכמחצית המשיבים מדרגים אותה בקצה השלילי. כלומר הנושא אינו אחיד: מה שהרשות המקומית מספקת בשגרה נתפס סביר, והתשתיות שתלויות בהשקעה מדינתית נתפסות חלשות.
בתחום הדיור חוסר שביעות הרצון ניכר בכל האזורים, וכמעט ללא הבדלים ביניהם. חמורה ממנו היא בעיית התחבורה הציבורית, ובעיקר בחבל תקומה, שם 71% מהמשיבים אינם יכולים להסתמך עליה כלל. השירותים העירוניים השוטפים, לעומת זאת, הם התחום הפחות בעייתי: הם מקבלים את אחד הציונים הגבוהים בסקר כולו, ורק 19% מהמשיבים אינם מרוצים מהם. ההבדל מלמד שהתושבים מבחינים היטב בין מה שהרשות המקומית מספקת ביומיום לבין תשתיות שדורשות השקעה ממשלתית.
חוסר שביעות הרצון מהשירותים המוניציפליים גבוה במיוחד בקרב מי שפונה על ידי המדינה, 2.87 לעומת 2.98 בקרב מי שלא פונה. זהו ממצא בעל משמעות מעשית: המפונים, שנעקרו מבתיהם וחזרו אליהם, הם שחווים את השירות העירוני כפחות מתפקד.
מעניין להשוות זאת לפגיעה בבית, שאינה משפיעה כלל על תחושת השירות המוניציפלי (2.93 לעומת 2.95). כלומר לא הנזק הפיזי הוא שמשנה, אלא חוויית העקירה עצמה.
גם כאן, כמו בשני הנושאים הקודמים, התסכול חזק יותר באוכלוסייה החילונית ופוחת עם רמת הדתיות. הגיל משפיע במידה מתונה, וההבדל הבולט הוא שבני 65 ומעלה מרוצים מהשירות העירוני יותר מכל שאר קבוצות הגיל.
חמש השאלות שלהלן מרכיבות יחד את נושא הטיפול ברווחה, והן בודקות את המענה החברתי שהתושב קיבל בפועל — בטראומה, בחינוך, בבריאות ובשירותי הרווחה.
טיפול ברווחה 5 שאלות
שלוש מחמש השאלות בנושא זה הוצגו רק למי שנזקק לשירות בפועל, ולכן שיעור המענה עליהן הוא ממצא בפני עצמו: 62% מהמשיבים ענו על שאלת המענה בטראומה ובבריאות הנפש, וכמחצית ענו על שאלת שירותי הרווחה, כלומר היו רלוונטיים לשירותים האלה. שיעורים גבוהים אלה מצביעים על הפגיעה המאוד משמעותית שחוותה האוכלוסיה של הנגב, ובהתאם רמת התלות הגבוהה ים.
ההבדל בין האזורים מובהק סטטיסטית (p = 0.003)
בטיפול ברווחה חבל תקומה מדורג גבוה מכל שאר אזורי הנגב, בניגוד למקומו בשירותים המוניציפליים, שבהם הוא הנמוך מכולם. ברמת הנושא כולו ההבדלים בין האזורים מובהקים, כתוצאה מהרמה הגבוהה יחסית בחבל תקומה והעוטף, בעוד כל האזורים האחרים (כולל רמת הנגב והיישובים הבדואים) עומדים על רמה דומה. עם זאת חשוב לציין שגם בחבל תקומה, הגבוה מבין האזורים, מדובר בשביעות רצון בינונית ולא בהערכה חיובית. הפילוח לשאלות, שלהלן, מסביר מהיכן מגיע ההבדל האזורי.
ההתפלגויות מציגות שתי תמונות הפוכות בתוך אותו תחום: כמחצית המשיבים מרוצים מיכולתם לקבל שירותי בריאות באזורם, וכמחצית שוללים שחל שיפור בשירותים האלה בשנתיים האחרונות. במענה בטראומה השיעור השלילי גדול מהחיובי, ובשירותי הרווחה שני השיעורים שווים.
הפירוק מגלה שני דפוסים. המצב הבעייתי ביותר הוא בקבלת הטיפול בטראומה ובשירותי הרווחה, שני התחומים שנשאלו רק את מי שנזקק, ובשניהם הציון נמוך מאמצע הסולם. אך כאן ההבדל בין האזורים חד: בחבל תקומה, שבו נפרש מערך הטראומה הייעודי, המענה מקבל 3.70, ואילו בנגב המזרחי 1.91 (ציון דומה התקבל ברמת נגב, 2.00). זהו הפער הגדול ביותר בין אזורים בכל הסקר. הממצאים האלה מצביעים על מיקוד הטיפול של המדינה, בטראומה ובמידה רבה גם בשירותים חברתיים בכלל, באזור שחווה את הפגיעה הגדולה ביותר, בעוטף ובמידה רבה גם ביישובים הסמוכים לו. באזורים האחרים, שגם חוו טראומה משמעותית, לא נעשה מאמץ טיפולי משמעותי בהערכתם של התושבים המקומיים.
הנגישות לשירותי החינוך והבריאות זוכה לציון בינוני, אך בולט חוסר שביעות הרצון בכל האזורים מהיעדר השיפור בשירותי הבריאות: קבלת השירות מקבלת 3.45 ואילו תחושת השיפור בו רק 2.62. זהו דפוס שחוזר בסקר כולו: התושבים מדרגים את מה שקיים סביר, ואת מה שהובטח שישתפר נמוך. החינוך הוא השאלה היחידה בנושא שבה ההבדלים בין האזורים אינם מובהקים: שביעות הרצון ממערכת החינוך דומה בכל הנגב, בשונה מהטראומה ומהרווחה שמרוכזות בחבל תקומה.
התושבים שפונו על ידי המדינה מדרגים את הטיפול ברווחה גבוה יותר מאלה שלא פונו, 3.22 לעומת 2.93. תמונה דומה ומקבילה מתקבלת ממי שביתו נפגע, 3.43 לעומת 2.97. שני הממצאים מצביעים על כך שמערכי הסיוע אכן הופעלו והגיעו למי שנזקק להם, וזו תרומה חיובית של מנגנוני החירום.
זהו ההיפוך המדויק של מה שראינו בשירותים המוניציפליים, שבהם דווקא המפונים היו הפחות מרוצים. המדינה נכחה עבורם ברווחה ובטראומה, ופחות בשירות העירוני השוטף.
גם בנושא זה התסכול חזק יותר באוכלוסייה החילונית (2.76) ופוחת עם רמת הדתיות, אם כי הפער כאן מתון מזה שבתפקוד הממשלה.
שתי שאלות ליבה מגדירות את התחום הרביעי, שתיהן עוסקות בפרנסה: ההזדמנויות התעסוקתיות באזור, והסיוע שקיבלו בעלי עסקים לאחר 7.10. מספר המשיבים הרלבנטים לנושא התמיכה בעסקים קטן יחסית, ועל כן יוצג ניתוח נפרד לשני התחומים כדי למנוע עיוות סטטיסטי.
באיזו מידה את/ה חש/ה שיש באזורך הזדמנויות תעסוקה התואמות את כישוריך?
ההבדל בין האזורים אינו מובהק סטטיסטית (p = 0.648)
כ-50% מהמשיבים חשים שאין באזורם הזדמנויות תעסוקה התואמות את כישוריהם, ורק 23% חשים שיש. זהו אחד הציונים הנמוכים בסקר, וההבדלים בין האזורים זניחים, כולל אזור רמת הנגב והיישובים הבדואים: הבעיה התעסוקתית אחידה על פני הנגב כולו ואינה נגזרת ממרחק מהגדר או מהיקף הפגיעה.
גם בין קבוצות האוכלוסייה התמונה דומה במידה רבה. הדתיות היא החיתוך הבולט: האוכלוסייה החילונית מדרגת את ההזדמנויות התעסוקתיות נמוך מכל שאר הקבוצות, וההערכה עולה עם רמת הדתיות, אם כי גם בקרב האוכלוסיה הדתית והחרדית רמת שביעות הרצון היא עדיין נמוכה. הנשים מדרגות מעט גבוה יותר מהגברים, והגיל ורמת ההכנסה אינם משנים כלל.
אם את/ה בעל/ת עסק, באיזו מידה הסיוע שקיבלת לאחר 7.10 היה מספק?
השאלה הוצגה רק לבעלי עסקים, ורק 19% מהמשיבים ענו עליה. זהו שיעור ההישג הנמוך ביותר מבין כל מנגנוני הסיוע שנבדקו בסקר.
ההבדל בין האזורים אינו מובהק סטטיסטית (p = 0.505)
בקרב אלה שענו על השאלה, 66% מדווחים שהסיוע לא הספיק. הסיוע לעסקים הוא אפוא צר וחלש כאחד: הוא מגיע למיעוט קטן, ומי שכן קיבל אותו מדרג אותו נמוך. ההבדלים בין האזורים אינם מובהקים, ובהינתן מספר המשיבים הקטן בכל אזור אין בנתונים האלה בסיס להשוואה בין האזורים.