ניווט

7.‏ ‏הנגב במראה הסקר החברתי של הלמ”ס

עיקרי הפרק

  • הנגב נחות מהמרכז בכל מדדי הרווחה החומרית ובמרבית מדדי השירותים.
  • הפער בתחושת הביטחון בין הנגב למרכז הגיע ב-2023 ל-23.4 נקודות האחוז. ב-2024 הוא הצטמצם ל-10.8 נקודות, אך עדיין גדול פי שניים עד שלושה מהפער שהיה קיים לפני השחיקה.
  • התחבורה הציבורית מוכיחה שאפשר לסגור פער: ב-2024 שביעות הרצון ממנה בנגב ובמרכז כמעט זהה. עם זאת, בסקר התושבים התחבורה הציבורית עדיין מדורגת נמוך, במיוחד בחבל תקומה.
  • בהכלה הפיננסית הפער אינו בידע אלא בנגישות למוצרים. כך, ביטוח בריאות משלים או פרטי מחזיקים 58.7% מתושבי הנגב לעומת 83.0% מתושבי המרכז.

סקר תושבי הנגב משקף נקודת זמן אחת. כדי להעמיד את ממצאיו בהקשר רחב יותר, פרק זה נשען על הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הנערך מדי שנה מאז 2002 בראיונות פנים אל פנים על מדגם מתחלף של כ-7,000 בני 20 ומעלה. שני ייתרונות מקנים לו ערך לענייננו: פרישה על כל הארץ, המאפשרת השוואה בין הנגב לאזורים אחרים, וסדרות נתונים רצופות על פני יותר משני עשורים.

הניתוח מבוסס על 22 סקרים שנתיים בשנים 2002 עד 2024,‏ ובהם 158,912 משיבים, מתוכם 10,586 תושבי נפת באר שבע. סקר 2016 אינו מצוי בארכיון ולכן אינו נכלל בסדרות. ההשוואה נערכת בשלוש רמות: הנגב, המוגדר כנפת באר שבע; המרכז, המוגדר כמחוזות תל אביב והמרכז יחד; וכלל הארץ. כל האומדנים מחושבים עם משקלי הניפוח של הלמ”ס.

שני סייגים יש להביא בחשבון בקריאת התרשימים.
הראשון, “הנגב” בפרק זה אינו הנגב של סקר תושבי הנגב. נפת באר שבע כוללת את מטרופולין באר שבע, ערי הפיתוח והיישובים הבדואיים, אך אינה כוללת את אשקלון, ואילת נמצאת בה בשוליים בלבד. גם רוב תושבי חבל תקומה, ובהם תושבי שדרות, שער הנגב וחוף אשקלון, משתייכים לנפת אשקלון ואינם נכללים בנתוני הנפה, ולכן ייתכן שהפערים בתחושת הביטחון ובתחבורה הציבורית בחבל תקומה חריפים מאלה המוצגים בפרק. זו נקודת השוואה משלימה ולא המשך של אותה סדרה.
השני, בשלוש שנים כיסוי האוכלוסייה הבדואית במדגם הנגב היה חלקי: 2013,‏ 2020 ו-2022.‏ נקודות הנגב בשנים אלה מסומנות בעיגול חלול בכל התרשימים, ואין להשוות אותן לשנים שלצידן.

הפער הכולל בין הנגב למרכז

הפער הכולל בין הנגב למרכז

התרשים מציג את הפער בין הנגב למרכז בשלוש שנות הכיסוי המלא האחרונות — 2021,‏ 2023 ו-2024 — בשלושה עשר מדדים. בשלושה מדדים שבהם ערך גבוה מציין מצב גרוע, הוויתור על טיפול רפואי, תחושת העוני והבדידות, הסימן הופך, כך שכל עמודה ירוקה מציינת יתרון לנגב וכל עמודה אדומה יתרון למרכז.

הפיגור שיטתי, והיתרונות המעטים של הנגב מרוכזים במדדי תפיסה בלבד. הנגב נחות מהמרכז בכל מדדי הרווחה החומרית ובמרבית מדדי השירותים, ובראשם תחושת הביטחון עם פער של 15.7 נקודות, החיבור לאינטרנט עם 12.1,‏ והוויתור על טיפול רפואי עם 7.3.‏ אך בשלושה מדדים יש לו יתרון: אמון בממשלה, אופטימיות לגבי העתיד, ושביעות רצון מהתחבורה הציבורית.

תחושת ביטחון

תחושת ביטחון

עד 2018 הייתה תחושת הביטחון בנגב נמוכה מזו שבמרכז ב-3.6 נקודות בממוצע. מ-2019 מתחילה שחיקה מצטברת, ובסקר 2023,‏ שרובו נערך לאחר 7 באוקטובר, נרשמה קריסה: 54.3% בלבד בנגב לעומת 77.7% במרכז, פער של 23 נקודות, הרחב ביותר שנמדד אי פעם בסדרה.

ב-2024 התאוששה התחושה בנגב ל-65.6%,‏ אך ההתאוששות חלקית בלבד. הפער מול המרכז, שעמד בממוצע על 3.6 נקודות בשנים 2002 עד 2018,‏ הגיע ל-23.4 נקודות ב-2023 ונותר על 10.8 ב-2024,‏ כלומר כפול עד פי שלושה מהרמה שקדמה לשחיקה. זהו המדד שבו השפעת המלחמה על תושבי הנגב ניכרת בצורה החדה ביותר, והוא מעניק הקשר לממצא בסקר תושבי הנגב: הרגשת הביטחון היא הנושא עם ההבדלים הגדולים ביותר בין אזורי הנגב.

אמון בממשלה

אמון בממשלה

המדד נמדד ברציפות מ-2015.‏ בכל תשע השנים שנמדדו, אמון תושבי הנגב בממשלה היה גבוה מזה של תושבי המרכז, וגבוה גם מהממוצע הארצי. לאורך תקופת המדידה נרשמה שחיקה באמון בשני האזורים, אך הירידה במרכז הייתה חדה במידה ניכרת. כך התרחב הפער בשנתיים האחרונות: אמון תושבי המרכז ירד ל-23.9% ב-2024,‏ בעוד אמון תושבי הנגב נותר סביב 37%.‏

חשוב לדייק במה שהנתונים מראים ובמה שאינם מראים. הם מראים שהאמון בנגב גבוה מבמרכז ומהממוצע הארצי, ושהפער גדל. הם אינם מאפשרים לקבוע שהנגב הוא האזור בעל האמון הגבוה בארץ, משום שההשוואה כאן היא לשלוש קבוצות בלבד ולא לכל מחוזות הארץ.

כיצד זה מתיישב עם הסקר שלנו, שבו תפקוד הממשלה קיבל ציון נמוך מכל ארבעת הנושאים, 2.30 בלבד? שתי השאלות מודדות דברים שונים. הסקר החברתי שואל על אמון כללי בממשלה כמוסד; הסקר שלנו שואל על תפקודה כלפי האזור הספציפי ועל מימוש הבטחות קונקרטיות. תושב הנגב יכול לתת אמון כללי במוסד ובו בזמן לקבוע שההבטחות לאזורו לא קוימו, ושתי האמירות אינן סותרות.

תחבורה ציבורית

תחבורה ציבורית

בראשית שנות האלפיים פיגר הנגב אחרי המרכז ב-12 עד 17 נקודות בשביעות הרצון מהתחבורה הציבורית. מאז 2013 התהפכה התמונה, וברוב השנים הנגב שווה למרכז או עולה עליו. ב-2024 שתי הקבוצות עומדות על רמה כמעט זהה, 61.5% בנגב לעומת 62.0% במרכז.

זהו הממצא החיובי המובהק ביותר בפרק, והוא מדגים שפער פריפריה ניתן לסגירה כאשר מושקעים בו משאבים לאורך זמן. ראוי לקרוא אותו לצד הממצא בסקר שלנו, שבו התחבורה הציבורית היא עדיין אחד הציונים הנמוכים, ובחבל תקומה במיוחד: השיפור הארוך אמיתי, אך הוא לא הגיע באופן שווה לכל חלקי הנגב.

הכלה פיננסית

הכלה פיננסית

מודול מיוחד בסקר 2024 בחן אוריינות והכלה פיננסית, והוא מספק את הממצא בעל ההשלכה המדיניותית הברורה ביותר בפרק. בשאלות הידע הפיננסי הנגב כמעט זהה למרכז: בשאלת האינפלציה הפער הוא 3.4 נקודות ואינו מובהק, ובשאלת הריבית 1.5 נקודות.

אך בהחזקת מוצרים פיננסיים הפערים עצומים. ביטוח בריאות משלים או פרטי: 58.7 אחוזים בנגב לעומת 83.0 במרכז, פער של 24.4 נקודות. ביטוח סיעודי 14.4 נקודות, חיסכון פנסיוני 13.9,‏ כרטיס אשראי 14.1,‏ והיכולת לעמוד בהוצאה בלתי צפויה בגובה הכנסה חודשית 10.9.‏

המסקנה חדה: הפער אינו בידע אלא בנגישות ובהכלה. תושבי הנגב יודעים לא פחות, אך מחזיקים פחות. תוכנית שמכוונת לחינוך פיננסי תחטיא את המטרה; מה שנדרש הוא הנגשת המוצרים עצמם.