מדיניות אופטימלית לטובת הציבור אמורה לענות ככל האפשר על הציפיות של האוכלוסיה בתחומים השונים, בהתאם לסדרי העדיפויות של האוכלוסיה. קשה להעריך את הקשר הישיר בין החלטות ספציפיות של הממשלה ובין יעדים ספציפיים אותם הן אמורות לשנות. עם זאת, המבחן המעשי הקונקרטי הוא במידת שביעות הרצות של האוכלוסיה בתחומים השונים. התוצאות לעיל מצביעות על חוסר שביעות רצון בולט או שביעות רצון בינונית לכל היותר של האוכלוסיה במרבית האזורים במרבית התחומים הנבדקים, ובשכבות אוכלוסיה מגוונות.
נשאלות שתי שאלות עיקריות. האחת היא המידה בה חוסר שביעות הרצון מיוחד לתפקוד לא יעיל של הממשלה (כנגד אפשרויות של ייחוס הקשיים לגורמים חיצוניים כגון מצב בטחוני קשה מתמשך). שאלה שניה היא ההשלכות של חוסר שביעות הרצון של שכבות אוכלוסיה שונות על הנכונות להמשיך לחיות באזור.
שש השאלות שלהלן הוצגו לכל המשיבים בנוסח זהה, והן מרכיבות יחד את נושא תפקוד הממשלה.
תפקוד הממשלה 6 אספקטים
ההבדל בין האזורים מובהק סטטיסטית (p < 0.001)
ציון ממוצע גבוה של תפקוד הממשלה היה מצביע על ייחוס הקשיים בתחומים השונים לגורמים חיצוניים בעוד הממשלה נוקטת באמצעים ניכרים כדי להקל על האוכלוסיה. הציונים המתקבלים בהערכות של האוכלוסיה מצביעים על תמונה הפוכה: ציונים אלה נמוכים בכל האזורים ללא יוצא מן הכלל (כולל בקרב המגזר הבדואי ורמת נגב) אף מציוני חוסר שביעות הרצון בתחומים השונים הנבחנים. תוצאה זו מצביעה בבירור על הערכה שלילית של האוכלוסיה את התפקוד של הממשלה בטיפול בקשיים שהיא חווה בכל התחומים.
למרות הבדל מובהק סטטיסטית בין ארבעת האזורים, הפערים בין האזורים צרים, ולכן אין מדובר בתסכול מקומי אלא בתמונה כלל נגבית. עם זאת, בשני האזורים הרחוקים מהעוטף וסביבתו — הנגב המזרחי ומטרופולין באר שבע, ואילת וחבל אילות — רמת חוסר שביעות הרצון חמורה במיוחד, שמצביעה ככל הנראה על הרגשת הזנחה של אזורים אלה אל מול האזורים הצמודים לרצועת עזה.
ההתייחסות הנפרדת לכל אחד מהתחומים של תפקוד הממשלה מראה מדרג ברור. התסכול המתון ביותר הוא בשאלה אם המדינה עומדת מאחורי תושבי האזור: 35% חשים שהיא אכן עומדת מאחוריהם ו-36% שוללים זאת. בחמש השאלות האחרות התמונה שלילית בהרבה, ובארבע מהן רוב המשיבים שוללים במפורש: 67% אינם מודעים לתוכניות שיועדו לאזורם, 66% חשים שקולם אינו נשמע, 61% אינם מרוצים מהמדיניות כלפי אזורם ו-57% אינם סבורים שההשקעה בו שוויונית.
הגרפים הבאים מפרקים כל שאלה לפי אזור, ומראים שהתמונה עקבית — בכל שש השאלות ובכל ארבעת האזורים.
שתי מסקנות עיקריות עולות מהממצאים. הראשונה, התסכול הגבוה ביותר נמצא בנגב המזרחי (ובמגזר הבדואי ציון תפקוד הממשלה נמוך אף יותר, 2.18), וכמעט בכל אחד מששת המרכיבים בנפרד, ולא רק בציון המסכם. השניה, בשאלה על הקול הנשמע כל האזורים מתלכדים, וההבדל ביניהם אינו מובהק: זו תחושה כלל נגבית ולא מקומית.
ראוי לציין גם שהמודעות לתוכניות הממשלה נמוכה מאוד גם בחבל תקומה וביישובים הסמוכים לו, האזורים שקיבלו את מרב תשומת הלב הממשלתית ושמהם היה סביר לצפות למודעות גבוהה יותר.
הדתיות היא החיתוך החזק ביותר. התסכול הגבוה ביותר נמצא באוכלוסייה החילונית, 1.99, והוא חמור יותר מזה של האוכלוסיות ברמות שונות של דתיות.
הנשים מתוסכלות יותר מהגברים, 2.22 לעומת 2.42. משפחות ללא ילדים מתוסכלות יותר ממשפחות עם ילדים, 2.18 לעומת 2.68 בקרב בעלי ארבעה ילדים ומעלה. קבוצת גיל הפנסיה סובלנית יותר מכל שאר הגילים, 2.66 לעומת 2.36 בממוצע בשלוש קבוצות הגיל הצעירות יותר, אך עדיין מפגינה רמת חוסר שביעות רצון גבוהה.
המעמד התעסוקתי וההשכלה אינם משנים באופן מובהק. שני חיתוכים כן מובהקים אך קטנים בהיקפם: מי שפונה מדרג מעט גבוה יותר, ורמת ההכנסה קשורה בקשר חלש ולא מונוטוני. פגיעה בבית, לעומת זאת, אינה משנה את ההערכה באופן מובהק.
ההישארות בנגב היא השאלה שמכריעה בסופו של דבר אם המדיניות כלפי האזור השיגה את מטרתה, ולכן היא אחד הנושאים החשובים בסקר כולו. הפרק בודק את הסוגיה בכמה מישורים: הכוונה להישאר באזור בחמש השנים הקרובות, המאפיינים של מי ששוקל לעזוב, והפערים בין שוקלי העזיבה והנשארים בכל אחד מתחומי השירות והמדיניות.
באיזו מידה את/ה רואה את עצמך ממשיך/ה לגור באזור גם בעוד 5 שנים?
ההבדל בין האזורים מובהק סטטיסטית (p < 0.001)
הכוונה להישאר באזור גבוהה בכל אזורי הסקר, וההבדלים ביניהם מובהקים. הבולט שבהם הוא הנגב המזרחי ומטרופולין באר שבע, שמקבל את הציון הנמוך מבין האזורים — דווקא האזור שלא ספג את הפגיעה הישירה, אך על פי הסקר הוא סובל מבעיות אחרות: ההערכה הנמוכה בסקר לתפקוד הממשלה, נוכחות שיטור ואבטחה החלשה מכל האזורים, והמענה הנמוך בטראומה ובשדרוג התשתיות.
78% מהמשיבים רואים את עצמם ממשיכים לגור באזור בעוד חמש שנים בוודאות גבוהה. עדיין השיעור הגבוה למדי של תושבים ששוקלים ברמה כזאת או אחרת לעזוב את האזור מעורר דאגה, ומחייב בדיקה של המאפיינים של תושבים אלה, ושל השיקולים שלהם לגבי אפשרות עזיבה.
המאפיינים של האוכלוסיה ששוקלת לעזוב את האזור תואמים במידה ניכרת את תאוריות ההגירה המקובלות. הגיל הוא החיתוך המשמעותי ביותר, והוא עולה בעקביות: מ-3.61 בקרב בני 18 עד 34 ועד 4.51 מעל גיל 65. הצעירים הם קבוצת הסיכון להגירה שלילית. בנוסף, ניכרת נטיה לעזיבה גבוהה יותר אצל בעלי רמת ההשכלה הגבוהה יותר, אצל התושבים החילוניים ואצל המשפחות הצעירות ללא ילדים. אלה מאפיינים של סלקציה שלילית בהגירה המוסברת על ידי נטיה לעזיבה של המקום של האוכלוסיות החזקות, עם אפשרויות טובות יותר במרכז הארץ ועם יכולת לשאת בקשיים הנובעים מהגירה. הסיכון כאן כמו בתאוריות ההגירה הוא על כן של הדלדלות איכות האוכלוסיה באזור הנגב.
הסיכון הוא באובדן הון אנושי, ובפרט צעירים ואוכלוסייה משכילה, החיוניים לצמיחה הכלכלית העתידית של הנגב.
עד כאן נבדקו מאפייניהם של שוקלי העזיבה. כאן מתהפך כיוון המבט: שאלת הכוונה להישאר משמשת כמשתנה המפלח, והבדיקה היא כיצד מדרג מי ששוקל לעזוב את ארבעת נושאי הסקר, בהשוואה למי שמתכוון להישאר. הפער נמצא בכל ארבעת הנושאים, אך הוא גדול במיוחד בהרגשת הביטחון וקטן ביותר בטיפול ברווחה.
ממוצע כל נושא לפי הכוונה להישאר באזור
כוונה להישאר | תפקוד הממשלה | תחושת ביטחון | שירותים מקומיים | טיפול ברווחה | תעסוקה | משיבים |
|---|---|---|---|---|---|---|
1 כלל לא | 1.71 | 2.14 | 2.21 | 2.53 | 1.87 | 33 |
2 | 1.93 | 2.31 | 2.49 | 2.48 | 2.02 | 44 |
3 | 2.06 | 2.86 | 2.75 | 2.86 | 2.26 | 88 |
4 | 2.41 | 3.26 | 3.04 | 3.06 | 2.82 | 164 |
5 בוודאות גבוהה | 2.47 | 3.41 | 3.07 | 3.12 | 2.63 | 435 |
כלל המשיבים | 2.30 | 3.16 | 2.95 | 3.00 | 2.53 | 764 |
קיים קשר ישיר בין רמת שביעות הרצון בכל אחד מהתחומים ובין הרצון לעזוב את האזור. ככל שהמשיב מדרג נמוך יותר את הביטחון, את השירותים המקומיים, את הרווחה או את התעסוקה, כך גדל הסיכוי שהוא אינו רואה את עצמו נשאר באזור. ההבדלים בין רמות הכוונה להישאר מובהקים בכל ארבעת הנושאים. בתעסוקה המגמה נשברת בקצה: דווקא מי שבטוח שיישאר מדרג אותה מעט נמוך ממי שענה 4.
הפער החד ביותר הוא בתחושת הביטחון. מי שאינו מתכוון להישאר מדרג אותה 2.14, ומי שמתכוון להישאר בוודאות גבוהה מדרג אותה 3.41, פער של יותר מנקודה שלמה. גם בתעסוקה הפער גדול, מ-1.87 ל-2.63. בתפקוד הממשלה, המוצג בתרשים שבהמשך, הפער נע מ-1.71 ל-2.47.
לצורך ההשוואה חולקו המשיבים לשתי קבוצות לפי אותה שאלה: מי שדירג את הכוונה להישאר 1 או 2 מוגדר שוקל לעזוב (77 משיבים), ומי שדירג 4 או 5 מוגדר מתכוון להישאר (599 משיבים). 88 המשיבים שדירגו 3 אינם נכללים.
מסתבר שסדרי העדיפויות לגבי התחומים החשובים ביותר לטיפול אינם שונים בין התושבים ששוקלים לעזוב ובין אלה שמתכוונים להישאר בנגב. הגורם המשפיע על הנטיה לעזוב את הנגב הוא מידת שביעות הרצון מהמציאות בתחומים השונים, כפי שניתן לראות בתרשים הבא.
הפער גדול ומובהק כמעט בכל תחום, אך אינו אחיד. הוא גדול במיוחד בשני תחומים: החינוך, 1.37 נקודות, והביטחון, 1.40 נקודות. שוקלי העזיבה מדרגים את רמת שביעות הרצון בשני תחומים אלה סביב 2.1, ואילו הנשארים סביב 3.5.
זהו ממצא בעל משמעות מעשית: מי ששוקל לעזוב עושה זאת גם מטעמים כלכליים (פער של 0.76), אבל עושה זאת בעיקר משיקולים של בטחון ושל חינוך.
בקצה השני, הרווחה היא התחום היחיד שבו הפער קטן ואינו מובהק (0.29 נקודות, p = 0.208). הדבר מצביע כנראה על ציפיה לשירותי רווחה שקולים מחוץ לנגב, בעוד הציפיה לשיפור בתחומים של בטחון, חינוך ותעסוקה גבוהה יותר מחוץ לנגב.
הערה: מספר המקרים המועט יחסית בנושאי החינוך והרווחה מוסבר טכנית בכך שהאוכלוסיה שנשאלה בתחומים אלה היא רק האוכלוסיה הרלבנטית: אלה במשפחות בהן יש ילדים בבתי הספר, ואלה שבהן היתה פניה לשירותי הרווחה.
רמת הכנסה | משיבים | ממוצע הכוונה להישאר | % שרוצים לעזוב (1-2) |
|---|---|---|---|
הרבה מתחת לממוצע | 78 | 3.88 | 17% |
מתחת לממוצע | 98 | 4.03 | 15% |
ממוצעת | 98 | 4.03 | 11% |
מעל הממוצע | 108 | 4.17 | 10% |
הרבה מעל הממוצע | 90 | 4.36 | 6% |
בניגוד לתאוריה המקובלת, הנוטים להגירה כאן אינם בעלי ההכנסה הגבוהה, שיש להם יכולת הגירה גדולה יותר; הם דווקא מעדיפים להישאר. הכוונה להישאר עולה בהדרגה עם ההכנסה, ושיעור מי שרוצים לעזוב יורד מ-17 אחוז בקרב בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר ל-6 אחוז בקרב בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. הקשר חיובי ומובהק אך חלש (מבחן רגרסיה לוגיסטית מראה שהירידה בשיעור הרוצים לעזוב ככל שעולים בסולם ההכנסה מובהקת סטטיסטית, p = 0.01), ולכן ההכנסה אינה מסבירה אלא חלק קטן מהנטייה לעזוב. לעומת זאת, מה שמבדיל בבירור בין השוקלים לעזוב ובין המתכוונים להישאר הוא מידת שביעות הרצון מהשירותים בפועל, כפי שיוצג בהמשך הפרק.
מעמד תעסוקתי | משיבים | ממוצע הכוונה להישאר | % שרוצים לעזוב (1-2) |
|---|---|---|---|
שכיר | 336 | 4.07 | 11% |
מנהל | 64 | 4.28 | 6% |
עצמאי | 49 | 4.22 | 10% |
מובטל | 10 | 4.20 | 0% |
מחוץ לכוח העבודה | 105 | 3.95 | 20% |
אין גם השפעה של המצב התעסוקתי. שכירים, מנהלים, עצמאים, מובטלים ומי שמחוץ לכוח העבודה מדווחים על אותה כוונה להישאר, בטווח צר של פחות מרבע נקודה. גם כאן, מה שקובע אינו המיקום הכלכלי אלא תפיסת התפקוד של המדינה והשירותים.
הכוונה להישאר לפי קבוצת גיל
קבוצת גיל | משיבים | ממוצע הכוונה להישאר | % שרוצים לעזוב (1-2) |
|---|---|---|---|
18-34 | 153 | 3.61 | 19% |
35-49 | 225 | 4.19 | 10% |
50-64 | 104 | 4.20 | 11% |
65+ | 83 | 4.51 | 7% |
הגיל הוא משתנה בעל חשיבות גבוהה ביותר בשיקולי ההגירה. הכוונה להישאר עולה בעקביות מ-3.61 בקרב בני 18 עד 34 ל-4.51 מעל גיל 65, ושיעור מי שאינם מתכוונים להישאר יורד מקבוצת הגיל הצעירה למבוגרת. הצעירים הם קבוצת הסיכון להגירה שלילית, ולא בעלי ההכנסה הנמוכה או המובטלים.
עד כה בחנו כל משתנה בנפרד. אך ממוצעים מסתירים אנשים: תושב שמתוסכל מתפקוד המדינה ובכל זאת נשאר, ותושב שמרוצה יחסית ובכל זאת שוקל לעזוב, מתקזזים זה מול זה בממוצע ונעלמים.
המתודולוגיה פשוטה. מצליבים שני משתנים בלבד, ציון תפקוד הממשלה והכוונה להישאר, וחוצים כל אחד מהם לשניים. בתפקוד הממשלה, ציון 3 ומעלה נחשב “מרוצה” ומתחת ל-3 “מתוסכל”. בכוונה להישאר, 4 או 5 נחשבים “מתכוון להישאר” ו-3 ומטה “אינו מתכוון”. ההצלבה מייצרת ארבעה טיפוסים.
מבנה ההצלבה: שיעור המשיבים בכל אחד מארבעת הטיפוסים
מתכוונים להישאר (4-5) | אינם מתכוונים להישאר (1-3) | |
|---|---|---|
מרוצים מתפקוד הממשלה (3 ומעלה) | 23% | 3% |
מתוסכלים מתפקוד הממשלה (מתחת ל-3) | 55% | 19% |
הטיפוס הנפוץ בנגב הוא “מתוסכלים ונשארים”, 55% מהמשיבים. אלה תושבים שאינם מאמינים בתפקוד המדינה ובכל זאת מתכוונים להישאר. זו אינה שביעות רצון שקטה אלא מחויבות למקום למרות האכזבה מתפקוד המדינה, והיא בשיא באילת ובחבל תקומה, שני האזורים הרחוקים זה מזה יותר מכול. שני הטיפוסים האחרים מתפלגים אזורית באופן הפוך. הטיפוס "מרוצים ונשארים" הוא הגדול ביותר ביישובים הסמוכים לחבל תקומה, 37% מהמשיבים שם, לעומת 20% בנגב המזרחי ובמטרופולין באר שבע. בקבוצת הסיכון התמונה הפוכה: הנגב המזרחי ומטרופולין באר שבע מרכז את השיעור הגבוה ביותר של "מתוסכלים ובסיכון", 32%, לעומת 16% בחבל תקומה וביישובים הסמוכים לו ו-10% באילת.